חלקנו חוויות כהרגלנו, צחקנו ובכינו עד שנגמר האוויר בחדר. דיברנו אתמול לא מעט על הקליינטים, בניגוד לרוב המפגשים בהם דיברנו על הפגיעה המינית בילדות והיחסים הרעילים עם המשפחה והסביבה. משהו אתמול היה אחר בחלל הזה, כאילו חזרתי 4-5 שנים אחורה. לחוויות ההן, שהיטב הצלחתי לשזור ביומיום. להעמיד פנים שאני נורמלית, שלא כואב לי.
נזכרתי יחד עם הבנות ברגעים בהם לא חשבתי שאצא בחיים מהמיטה, האוטו או הספה ההם. הרגעים בהם הלחי שלי נדבקה למשהו וכל מה שהרגשתי זה את הגוף שלי מטלטל מצד לצד, כמו גופה חסרת חיים.
בדרך לטיפול מצאתי את עצמי עוברת דרך שורת המלונות בטיילת. תמיד הרגשתי נורא קטנה בין הבניינים העצומים האלה, כשקבעתי עם קליינט ועשיתי צעדיי פנימה. צעידה בטרקליני כניסה של מלונות כשאת בזנות הם חוויה מצמיתה ומבעיתה. זה מרגיש כאילו לכולם יש עשרות זוגות עיניים וכולן עלייך, לקירות יש עיניים. האוויר לוחש לך "טינופת" ובינתיים בראש את משננת כמו מנטרה את הדרך מהכניסה אל המעלית כדי שאף אחד לא יעצור אותך. אם תכנסי בביטחון, תגיעי בלי השפלות.
שנאתי לעבוד במלונות. כי למלונות האלה הגיעו הקליינטים העשירים יותר, הגברים ה"נורמטיבים" בחליפות. אלה שהיו משלמים ללילה אחד את מה שאמא שלי בזמנו הייתה מרוויחה במשרד בחודש. אבל הלילות האלה לא היה להם סוף ותמיד ידענו שככל שמשלמים יותר, ככה הצלקת תהיה יותר מכוערת ביציאה.
אחת הבנות אמרה לא מזמן שאת הקליינטים של התקתוקיה היא הכי אהבה. אלה הפועלים המסריחים שמגיעים באמצע היום לזיון קצר ומתחפפים אחרי עשר דקות. אלה שלא מדברים, לא מנשקים, רק פורקים והולכים. היא אמרה שהעדיפה את הגועל נפש הזה על פני ההשפלה הנפשית שכרוכה בלהיות עם קליינט לילה שלם. ועוד אחד שמריח טוב, שיש לו חיים מסודרים וראש חולה. שמשלם מספיק כדי לחווט אותך מחדש לפי רצונותיו. זה שירשה לעצמו לקבוע שאין קונדום עכשיו, או שהגבולות שהצבת הם לא משהו שראוי להתייחס אליו.
הבנתי אותה.
ההם, המסריחים והעניים, הם התייחסו אליי כאילו הייתי חפץ נטול תחושה. כאילו הייתי שירותים ציבוריים. באו, עשו, הלכו.
אלה דווקא המשקיענים שהפחידו אותי. אלה שהתעקשו שאהיה נוכחת, שאתקשר. אלה שרצו לראות את הסבל בעיניים שלי. להרגיש שהם מכופפים את הרצונות שלי ומכניעים אותי. הם שילמו כדי להפיח מעט חיים בגופה המטלטלת שלי כדי שמלאכת ההרג תורגש.
קראתי למיטות האלה במלונות "זירות רצח".
כי תמיד הן נראו לי כך כשסיימנו.
כשטראומות הילדות פועמות כל כך חזק, תקופת הזנות הופכת לכתם ערפל גדול. אני לא נותנת עליה את הדעת, לא מפרקת אותה לגורמים. בשלב זה של החיים, כשעברתי מילדות רצופת שיעורי חיים אלימים של זנות מעורפלת לזנות ממוסדת וברורה, אחרי שכבר תוכנתתי להיות זונה קהת רגש וחסרת רצון פנימי, התקיימתי בניתוק מוחלט. הדברים שעשיתי והדברים שקרו לי התקיימו בלי תנאים מקדימים והגיעו בזה אחר זה.
ופתאום אתמול במפגש השמיני של הקבוצה מצאתי את עצמי מתחברת לתקופה ההיא מבלי לעשות עצירת ביניים בילדות המוקדמת. קפצתי הישר לתוך השנים הכאוטיות שהדחקתי כמעט בשלמות ונמנעתי מלגעת בהן בצורה ישירה אפילו בטיפול.
סיפרתי לבנות על כמה מחוויות הזנות הקשות ביותר שעברתי, צחקתי איתן על החישובים והמתמטיקות שכולנו עשינו כל יום והובכתי יחד איתן כשדיברנו על הימים בהם המציאות הכניעה והשפילה אותנו.
מושג שעולה לא מעט בטיפול הוא 'קיימות'.
כי לראשונה בחיים אנחנו עוצרות לתהות בדבר החלקים בחיים בהן הרגשנו קיימות ומה גרם להם. וכל כך כואב ומדהים להבין ביחד איך הונדסנו לקיימות שתלויה בגוף שלנו, בכמות הסבל שהוא יכול לספוג. איך הפוגעים הראשונים גרמו לנו להאמין מהשורשים העמוקים ביותר של הנפש, שזכות הקיום שלנו תינתן בתנאי שבו נקריב את הנשיות והזהות שלנו למען רצונות אחרים.
"כל ילד רוצה להרגיש אהוב, זה טבעי" אמרה אחת ממנחות הקבוצה. מנסה לרמוז שהחיפוש האובדני שלנו אחר תחושת שייכות ובית במקומות האפלים ביותר, הוא בסך הכל דפוס מהילדות.
בתור ילדות לא ניתנה לנו האפשרות להיות אהובות וראויות רק מתוקף היותנו והקיום שלנו היה תלוי בסבל שאנחנו מסוגלות להכיל. והבסיס הזה הטווה דרך הרסנית הישר אל תוך זרועות הזנות, שהטראומות יצקו.
זה לא היה כסף, זה לא היה חופש. זו פשוט הייתה כמיהה כפייתית לקיימות.
סיפרתי לבנות שאחד מרגעי הזוהר הגדולים שלי בזנות היה כשחבורה של בנים מהשכבה שלי שעשו לי את המוות כל התיכון, הגיעו לאחד מהמועדונים שעבדתי בהם. אותה חבורה של בנים שגרמו לי להרגיש כמו כלום ושום דבר כשהייתי נערה והקניטו אותי קבע, פסעו לתוך הממלכה שלי. והנה הם, הבחורים האלה, יושבים בשורה ומתווכחים מי יהיה הראשון. ואני עוברת עליהם אחד אחד. יושבת על זה, יושבת על ההוא. ובזמן שהם נוגעים בי הם מנסים לשכנע אותי לעלות איתם לחדר. כל אחד בתורו. מציעים לי כסף, מציעים לי דרינקים. אחד מהם אפילו ניסה לדחוף לי שורה.
וברגע הכי נמוך בחיי אני מוצאת את עצמי עטופה בנצנצים. בהילת ניצחון. הנה לכם, חארות בריונים. בסוף הוכחתי שאני שווה משהו בעולם שלכם. ועכשיו כולכם תהיו שלי. ואני אכתים אתכם במוות שלי והוא ידבוק בכם לנצח.
באותו לילה שכבתי עם שלושה מהם. לא בהרבה כסף, לא בהרבה הנאה. אבל בתחושת ניצחון מזוייפת ומטרידה של מי שהייתה מוכנה גם למות בשביל לזכות ברגע אחד של קיימות.
כשחזרתי הביתה באותו לילה, נכנסתי לפרופילים של כמה מהם בפייסבוק וגיליתי ששניים מהם מאורסים לבנות מהשכבה שלי. בדמעות חייכתי אל מסך הלפטופ ונשכבתי אחורה על המיטה.
"הראיתי להם. לכולם", חשבתי. והגועל לא איחר לבוא.
מאז הם חזרו כמעט כל שבוע. וכשהיו באים אני בעיקר רציתי למות. אבל גם המשכתי לנצח בכאילו ולא סירבתי לאף אחד מהם, גם לא כשהביאו חברים נוספים מהשכבה.
כשסיפרתי את זה לבנות, קרה משהו משונה. הרגשתי קיימת, אבל לא בזכות החוויה הזאת. הרגשתי קיימת בזכות הכוח שמצאתי לדבר על זה, לכאוב את זה, להשלים עם זה ולהיות מוכלת בחדר מלא בגופות שהפיחו בעצמן חיים מחדש ונתנו לעצמן הזדמנות נוספת לקיום. כזה אמיתי, שלא תלוי בסבל.
כשחזרתי הביתה מהקבוצה נכנסתי שוב לפייסבוק, הפעם בשביל להביט בתמונות של עצמי מהתיכון. ראיתי ילדה יפה ועצובה שלא לגמרי יודעת לאן היא הולכת או מה שלומה, אבל הנוכחות שלה הייתה קיימת. נזכרתי שהילדה הזאת אהבה לרוץ ולקרוא, אהבה שיעורי הסטוריה ולהקות טראש מטאל. ילדה מורכבת שעושים לה את המוות יומיום אבל גם יש בה המון חיים.
וככה בדמעות נשכבתי אחורה על המיטה החורקת שלי ובלב ידעתי:
"הראיתי להם. אני עדיין כאן"