המיתוסים בזנות
"זנות היא המקצוע העתיק בעולם. היא תמיד הייתה ותמיד תהיה״
ראשית, הנשים שאנו פוגשות אינן מגדירות את הזנות כמקצוע, אלא כדרך לשרוד. זו הדרך היחידה שזמינה בפניהן בכל עת כאשר אין אוכל במקרר, או כשהן צריכות לקנות בגדים לילדיהן, כ״שטן שהן מכירות״.
נוסף על כך, תופעות אחרות נוספות היו קיימות לצד הזנות משחר ההיסטוריה, כמו רצח ופדופיליה אך ברור לכולנו שאין זו סיבה לא לנסות למנוע אותן. העובדה שהזנות הייתה פה תמיד ועצם זה שהחברה רגילה שהיא קיימת, אינה הופכת אותה לכזו שניתן להתעלם ממנה או מהנזקים שהיא גורמת לנשים הנמצאות בה ולחברה כולה.
צידוקים לקיומה של הזנות שתמיד הייתה ותמיד תהיה, נותנים הכשר חברתי להתעלמות מנזקיה, מאפשרים לה להתקיים באין מפריע ומונעים מאיתנו לזהות את הבעיות החברתיות החמורות שיוצרת הזנות.
״אצל גברים זה אחרת, יש להם צרכים מיניים שהם חייבים לספק ובכלל, מה יהיה עם הנכים?״
ההיגיון העומד מאחורי שתי האמירות הללו הוא כי הצורך המיני של גברים חייב להיות מסופק כל העת וכי יש טעם לפרנס תעשייה רבת נזקים וסבל לטובת כך.
מעבר לכך, היא תומכת במיתוס החברתי כי לגברים צורך גדול יותר במין, טענה שלא הוכחה, אלא מהווה צידוק לקיום הזנות. זוהי אמירה כוללנית גם כלפי גברים שגם הם, בדיוק כמו נשים נבדלים בינם לבין עצמם בצורך שלהם במין.
הסברה כי זנות נחוצה לטובת גברים נכים סותרת את המציאות שאנו שומעות עליה, לפיה אחוז הגברים הנכים הקונים מין הוא אפסי. מעבר לכך, זוהי אמירה המקבעת את המיקום השולי והמודר של אוכלוסיית הנשים בזנות וגברים נכים, מאחוריה עומדת התפיסה כי נכים אינם יכולים או ראויים ליהנות מחברתן של נשים שנמצאות איתם מבחירה.
״אם לא תהיה זנות יהיו יותר מקרי אונס״
מיתוס נוסף שמתקשר לנרטיב של המיתוס הקודם, הנו ״אם לא תהיה זנות, יהיו יותר מקרי אונס (משום שגברים חייבים לספק את יצרם המיני). כפי שאנו עדות, על אף קיומה של הזנות שיעורי מקרי האונס והאלימות המינית כלפי נשים לא פוחתים. מעבר לכך, אונס מונע משליטה ולא מצורך מיני. למעשה, שתי התופעות האלו הן שני פנים לאותה תופעה – שליטה בגופן של נשים והפעלת אלימות פיזית ונפשית ואין בהן קשר ליחסי מין מיטיבים עבור גברים ונשים.
נוסף על כך, מיתוס זה הוא פוגעני כלפי גברים מפני שהוא מציג אותם כיצורים שאינם מסוגלים לשלוט על יצריהם והפתרון הראוי עבור מצבם הוא אונס או קניית מין בתשלום.
״אם היה להן כל כך רע הן היו עוזבות את הזנות ועובדות כמנקות או קופאיות״
76% מהנשים שנמצאות בזנות רוצות לצאת ממנה, אך בכל זאת הן אינן עושות זאת, הסיבות לכך רבות.
כשאישה שרוצה לצאת מהזנות היא עומדת בפני אתגרים רבים:
- השיקום שעומד בפני נשים בזנות הוא ארוך, קשה פיזית ונפשית ומאיים בפני עצמו. חלק מהנשים בזנות צורכות חומרים ממכרים כנתיב מילוט מחיים של אלימות. לכן, במרבית המקרים השיקום כולל גמילה, כניסה לתוכניות שיקום וטיפול עם סדר יום מחייב ושינוי קיצוני באורח החיים המוכר.
- בסיום התהליך הארוך של הגמילה והשיקום, נשים רבות צריכות להתמודד עם חובות (לעתים גם של מאות אלפי שקלים) שנובעים מחוסר ידע בהתנהלות כלכלית ומהצורך לפיצוי מהיר באמצעות כסף ״שאין בו ברכה״, כמו גם עיקולים ומצוקת דיור.
- רוב הנשים שמגיעות ל'המכללה' נאלצו לעזוב את בית הספר סביב גיל 13 ומאז לא למדו באף מסגרת. הכניסה לזנות בגיל מוקדם, יחד עם הפער בהשכלה וקשיים בקריאה וכתיבה מביאים למצב שלעתים קרובות אין להן קורות חיים. מרביתן חסרות ניסיון תעסוקתי וחסרות "נטוורקינג". לכן כשהן מסיימות הליך שיקומי ללא הכשרה מקצועית, הן משתלבות בעבודות דחק שאינן מאפשרות הכנסה מפרנסת, כזו שתוכל להעלות אותן על דרך חדשה, להטיב עמן ולאפשר להן בניית זהות מקצועית. מכאן החזרה לזנות קצרה.
- נוסף על כל זה, נשים שורדות זנות מספרות על התמודדות עם סטיגמות, השפלות ודחייה חברתית: ״את רגילה להשפלות את זונה״, "את תסיימי כמו אמא שלך בתחנה המרכזית" ועוד הם משפטים שהן שומעות מידי יום. הדחייה והנידוי החברתיים תורמים לחוסר הערכה עצמית ומצב נפשי ירודים, עד שלפעמים קשה להן לתפקד בסיטואציות חברתיות פשוטות. ״כשהגעתי לכאן לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים, לא יכולתי להיות בחברת אנשים״.
ההתמודדות האינסופית עם מכבש הלחצים והאתגרים האלו מקשים על נשים בזנות להתגבר על המכשולים שעומדים בפניהן ולהישאר מחוץ לזנות, גם כשזה חלום חייהן.
I am not free while any women is unfree, even when her shackles are very different from my own
בואו להיות חלק מקסם 'המכללה'
כל תרומה היא לרכוש מקצוע מפרנס לפי חלומותיה ולהשתלב במעגל העבודה ולבנות חיים חדשים