אני רוצה לרשום לך משהו שאולי לא רשמו לך ואולי לא יצא לך עוד לקרוא כזה… אתמול היה יום שימשי, יום שרוב האנשים שיוצאים לעבודה השמש עושה להם טוב, אני שיוצאת מהבית יודעת שלא יכולה לחייך כי תיכף ניכנסת לגהנום ועליי לשרוד. אתמול עבדתי בראשון בסחרוב, במקום שזה בעצם בית סוהר שכל הבנות במקום אחד, הפקידה גם.
מגיעים לקוחות אחד אחרי שני וכל אחד יותר דוחה מהשני, מכוערים, מוזנחים, אנשים שאומרת לעולם הרי לא היית נוגעת בהם בחוץ או מדברת, וכאן אם תבטלי אחד ועוד אחד בסוף תיצאי בלי כסף. הרגשתי כמו זבל, כמו כלבה, יושבת בפינה בפלאפון, מחכה מתי תורי, מתישהו יגיע. אך יש עוד מישמרת לעבור, הבנות רעות כולן נלחמות על מקומן, על הכניסות שלהן, נרקומניות לכסף מורעבות כאילו מחר עומדות למות. הלקוחות מנסים לקחת ממך כמה שיותר וכמה שפחות לשלם, לתת לך הרגשה שאת זונה בת זונה אני זיינתי אותך ביי ביי, וזה פשוט גהנום.
לשרוד משמרת עבורי היום כבר גהנום, לשבת ולראות מרמה, איך בדאודורנט הזה מוחבאים הקונדומים, איך מחלקים לך לפני כול כניסה. אבל בחוץ ובפרטים אומרים מאסז' אירוטי, וכתוב מאסז' אירוטי בכניסה, ואחרי כול כניסה הפקידה יוצאת החוצה זורקת קונדומים בחוץ שלא יהיה במקום. כל יום שנימצאת שם אין לך מושג בכלל אם תחזרי, אולי לקוח ירצח אותך, אולי תריבי מכות, אולי ישדדו אותך, אולי יאנסו, וזה היום יום שלי עשר שנים. איך אפשר לחיות שיום יום זה חייך? איך אפשר להרגיש משהו? לחשוב משהו? לתכנן משהו עם חייך בתוך גופה מהלכת, שרוצה לעזוב?
אז כמו הסם את לא מצליחה בלי מנה, את חייבת גמילה, ברור שנופלים בדרך אבל גמילה חייב, וזה בעצם החיים של זונה ביום יום שלה, עד שהיא פשוט מוותרת על הסבל ומתאבדת, כי אי אפשר לחיות בתוך גופה מתה. אבל אם היה שיקום, עזרה, מקום לבנות, לשם הייתי בורחת לפני שהולכת לעבודה, אבל בהוסטל יש מלא בנות, לא מרגיש אישי לעומת מקום ענק כמו בחול באיטליה לדוגמא, בניין שלם עבור בנות. כלומר אם בגמילה ונופלת, מגיעה לשם עוזרים לה לא ליפול. פה מי עוזר לך? את לבד ועוד כמה עמותות שאם יש לך פרוטקציה תסתדרי טוב יותר אם לא, תהיה כמו כולם ותפלי כמו כולם חזרה.
הלוואי שיגיע היום שאעמוד בריאה, חזקה, ואספר לכל בחורה לא לעשות טעות כזאת. זה 'נגעת-נסעת' כמו הרואין, והלוואי שיהיה יותר מודעות לזה ולא רק ביום שזונה מתאבדת יש מודעות לאותו יום. הלוואי שהמדינה, שהגורמים, שהלקוחות, שאנשים יבינו, אנחנו סובלות, ואף אחת לא בחרה בילדותה מקצוע שתגדל תהיה זונה. משתדלת וחולמת על היום שכל אלו שקיימים רק עבור לאכול מגוף האישה יעלמו.
תודה, זה מחזק אותי שולחת ים נשיקות. יגיע היום שאני עוד אפתיע את העולם, ואעשה כמו שאיריס אומרת מהפכה, יגיע היום שסבל נשים יגמר, תקופה מאוד קשה, יושבת לי פה בירקון ושורדת, זה מחזק אותי שאולי היום אני כאן בפעם האחרונה בחיי, בדירה הדיסקרטית שברח' הירקון. הלוואי יושמד המקום הזה!
